תרבות ה"מגיע לי"
אין לי שום כוונה להעיר מושג לעוס מקיברו ולדבר על דור האיקס. מה גם שלעניות דעתי המוצנעת אין מקום להגדרה של דור כזה אצלנו בארץ. אבל למען הדיון שבוער בידיי לכתוב עליו אני אוסיף כמה מילות הסבר. דור האיקס הינו מונח לדור שנולד בערך משנות ה- 60 ועד תחילת שנות השמונים. דור שבניגוד לדורות הקודמים בילה זמן רב בבית אל מול הטלויזיה והיה חשוף לאמצעי תקשורת מגוונים ולמסרים השיווקים בהם. אחת הטענות (דוד פסיג) לגבי הדור הזה והדור שנקרא דור ה- Y שגדל על טהרת האינטרנט הינה שזהו דור שאינו מכיר בסמכות וגדל בעולם רב תרבותי, דור שלא כמו הוריו שהיו עסוקים במרידות (שנות השישים בארה"ב) חי בריק ריגשי ואידואולוגי.
אמנם לא נולדתי בשנות השישים, אלא בשנות ה- 70 המאוחרות, אבל נראה לי כי הגדרות דור האיקס לא חלות על הדור המקביל, הישראלי. ההורים שלנו לא מרדו במיוחד, הם היו עסוקים בהשרדות. המושג שאנחנו חושבים עליו כשנות השישים, המלאים במרידות אידואולוגיות וחיי תרבות ומוזיקה ענפה לעולם לא התרחש בארץ. כבת הדור המקביל לדור האיקס בישראל לא נראה לי שחיינו בריק רגשי ואידאולוגי, אלא גדלנו לתוך חברה אידאולוגית, ציונית, שנמצאת במצב של מלחמה תמידית, וכמו שהציינתי קודם- בהשרדות תמידית. הורינו גידלו אותנו לתוך תרבות השפע, שפע חומרי ורוחני, שהרי כל מה שלא קיבלו כילדים ולחמו למענו רצו להעניק לנו,כי כך נשבעו, שלא יחסר לילדיהם דבר.
והנה 30 שנים אחרי בעוד הדור שלי חיי ובועט, דור שעבר כמה מהפכות מידע, התפוצצות של בועה ומשברים כלכליים חמורים, דור של יזמים עם רעיונות מהפכניים, דור שלא מפחד מדבר וחינכו אותו לבטחון עצמי מופרז, נדמה כי אותו דור שמדקלם בהצלחה מרובה סרטים כמו ה"סוד" ושאר אייטמים רבי מכר, שכח במקצת תרבות אמיתית מהי, את חשיבות היחס בין אדם לחברו, והכי חשוב, שכח לעשות חשבון נפש עם עצמו בלילה בעודו שואל את עצמו:
האם מתחתי את הגבולות יותר מידי היום, האם באמת "מגיע לי"???
אז הרשו לי להגדיר מושג חדש לדור שלנו, ולא שאני קובלת על דאגלס קובלנד עם דור האיקס, או ויקטור פלווין בסיפרו דור ה- P, אבל בעוד האחד מגדיר בתרבות האמריקאית והשני ברוסית (אגב, ספר מומלץ ביותר!) אני מדברת פה על הדור הישראלי, על אנשים שאני פוגשת במכולת, בכביש, ועל גבי רשתות חברתיות ופורומים באינטרנט. דור ה"מגיע לי".
עד לפני 10 שנים גם אני הייתי חיה בעולם ה"מגיע לי". נטולת כל אחראיות כלכלית על מה שמתרחש לי בחשבון בנק, השיקל היחיד אם לנסוע לטיול, לעשות מסאג' או סתם לקנות ג'ינס ב- 700 שקל היה, רגע, אני עובדת קשה בשביל זה אז "מגיע לי". בסופו של דבר גישה כזו הובילה אותי ישירות לביבים, עד שיום אחד בעודי יושבת שם, עם משכורת נכנסת מעל המומצע ומינוס בערך בגובה המשכורת, תפסה אותי חברה שלי עשתה לי הרצאה קטנה.
בעצם, פרקטית שכמותי היא סיפרה לי על עובדות ונתנה לי להסיק את המסקנות לבדי. הבחורה אמנם גדולה ממני בכמה שנים, אבל הרוויחה אז כחצי ממשכורתי וכבר יש לה דירה משלה ששילמה עליה מעמל ידיה. זהו סיפור בפני עצמו שאשמור לפוסט מכובד אחר, אבל השורה התחתונה שהובהרה לי אז היטב היתה: שעליי להתנתק מתרבות "המגיע לי", ולהחליפה בחשיבה, תכנון, ולקיחת אחראיות על מעשיי.
אם משליכים את תרבות ה"מגיע לי" למצב החשבונות בנק במשק, אז המציאות הישראלית עגומה למדי, אמנם נעשתה רגולציה בנושא בשנתיים האחרונות אבל נדמה כי רק בואו של המשבר הכלכלי שעודנו מתעמתים איתו גרמו לרגולטורים ולבנקים לאכוף אותם. היום קצת קשה יותר להכנס למינוסים מטורפים כמו בעבר. אם כי, ישראלים שכמותנו, מספיק שיש לך קצת "קשרים" בבנק וגם על חוקים שכאלו אפשר לפסוח. ועדיין. איך הגענו למינוסים בסדר גודל של יותר מ- 50% מבתי האב בישראל? כי…החיים קצרים לא? אנחנו עובדים קשה? מה לא "מגיע לנו"?
מי מאיתנו לא נתקל ב"מגיע לי"? "מגיע לי" עוטף אותנו בכל נושא אפשרי בחיים שלנו. אם אתה ישראלי,או ש"מגיע לך" או שאתה פרייאר. זה בכלל לא "אשמתנו", זה מה שאנחנו צופים בו ערב ערב בפרסומות בטלויזיה. את קרן מור בפרסומות של…"למה מגיע לי כל הטוב הזה"? קצת קשה לפספס לאחרונה. ואם אתחבר לפרסומת הזו מפן אחר שלה הרשו לי לשאול:
למה באמת מגיע לנו?
ומילא היינו פוגעים רק בעצמנו ומכניסים את עצמנו לביבים-לא ביבים, מהמשבר הכלכלי האחרון עולה שכל אדם שחטא בהתנהלות כלכלית לא ראויה קרה את הבור גם לאחר. ומילא שהיינו פוגעים אך ורק בעצמנו, מה עם אותם האנשים שבוקר בוקר אנחנו עוקפים בכביש, או בתור בסופר, כי..לנו הרי מגיע לא?
קצרה היריעה מלהכיל את כמויות הדוגמאות האינסופיות בנושא, הרי אנחנו רואים את זה בכל מקום. אם זה במקומות העבודה שלנו,בהם אנשים מצלמים במכונות הצילום חופשי –חופשי, כי "מגיע להם" לא? ואני לא מדברת על ארוע חד פעמי שנעשה אם תירצו בתום לב, אלא על מעשי לקיחה שבשגרה מתוך אמונה אמיתית של האדם שאכן "מגיע לו".
ואני בוחרת לקנח במקרה שניתקלתי בו בסופ"ש האחרון תוך חיפוש בגוגל על מערכת הוורדפרס. כבלוגרית טרייה ולא מעורה במיוחד ביכולות של הוורדפרס, חשבתי למצוא פורום של ישראלים שבקיאים ביכולות של המערכת הזו. כמובן שמצאתי, והתמקדתי באחד במיוחד כי שמות האנשים שם היו מוכרים לי (אפילו מאוד 
.
והרי המקרה שמתואר שם: מסתבר שבלוגרים מסוימים עובדים על תרגום של תוספים מאנגלית לעיברית, התוסף שדובר בו הינו תוסף של פורום שאפשר להתקין בתוך הבלוג. מדליק. הזמן שהשקיע המתרגם בתוסף עמד על 200 שעות וכל בקשה של חברי הפורום לשפר את התרגום נעשתה על ידיו ברצון. באיזה שהוא שלב בפורום אנשים שחשקו לקבל את קבצי ה- PO של התוסף כדי לשלוט בתרגום במחשב האישי שלהם, נענו בשלילה.
ואז התנהל לו וויכוח על גבי הפורום האם "מותר" למתרגם לשמור על הקבצים. התחלתי בחיפוש וגיליתי שאותם מבקשים לעולם לא תירגמו תוספים של וורדפרס והם הינם רק יוזרים. אתם מבינים?אותם אנשים פשוט החליטו ש"מגיע להם" ושכחו דרך ארץ מהי. בעולם מתוקן הייתי מצפה שאדם שלא יודע בכמה עבודה כרוכה עבודת תרגום שכזו מכיוון שמעולם לא עסק בכך, לא יבוא בטענות אל האחר ודרישות על גבול החוצפניות ברמה במתוארת שם על גבי הפורום. בנוסף היו דיונים משפטיים מופרכים על כך שהמתרגם "רשאי" לפרסם את קבצי המקור של התוסף. שימו לב "רשאי" אז איך הסיקו שם שרשאי משמעותו חייב? תשפטו בעצמכם:
http://groups.google.com/group/wpheb/browse_thread/thread/9d327a3ef25fc9a2
אי שם, לפני 30 שנה, נשבעו ההורים שלנו שלא יחסר לנו דבר. הם בנו בתים לתפארת ובאמת נתנו לנו כל מה שהתאפשר להם. הורי דור ה"מגיע לי" ראויים לצל"ש. אך מאותו מקום שאומר שלא נדע חוסר, גדל לו דור שפשוט "מגיע לו". נניח שאנחנו עובדים קשה וראויים למנוחה, או כל פרס אחר שנבחר להעניק לעצמנו, מכאן ועד להתנהגות דורסנית שפוגעת באחר ארוכה הדרך.
כשאני חושבת על המושג "מגיע לי" עולות בראשי אסוציאציות מעט אחרות. פרס על עבודה ראויה במקומות עבודה, למשל.
אין בכוונתי לבטל מושג זה או לסלוד ממנו. להיפך. כשמגיע מגיע לא?!
